פסק-דין בתיק ת"א 10343-05

ביום 26.10.2005 הגיש התובע (להלן גם - המל"ל) נגד הנתבעים תביעת שיבוב לפי סעיף 328 בחוק הביטוח הלאומי [נוסח משולב], התשנ"ה-1995, שבה תבע מהם החזר של דמי הפגיעה וגמלאות נכות מעבודה ששילם וישלם למר נזמי זיתאווי (להלן - הנפגע) בגין פגיעות שנגרמו לו בתאונת עבודה שאירעה לו שבע שנים קודם לכן, ביום 26.10.1998.

המחלוקת הטעונה הכרעה בפסק-דין זה היא בשאלה אם במועד התאונה היו הנתבעים המעבידים של הנפגע, אם לאו. אם ייקבע שהנתבעים, או מי מהם, היו המעבידים של הנפגע, כי אז אין מחלוקת שאין לתובע זכות שיבוב כלפיהם בגין הגמלאות ששילם לנפגע ושהוא עתיד לשלם לו.

א.         עיקרי העובדות והשתלשלות ההליכים בתביעה זו

(1)        כתב התביעה

2.         קודם שנידרש לטענות הצדדים, נעמוד על עיקרי העובדות ועל השתלשלות ההליכים מאז הוגשה התביעה הנדונה ביום 26.10.2005.

בכתב התביעה נטען כאמור, שהנפגע שהיה צבע, עבד בצביעה באתר בניה ונפגע ביום 26.10.1998, לאחר שנפל מסולם בגובה של כששה מטרים, וכתוצאה מכך נפגע באורח קשה בראשו, בעינו הימנית ונגרם לו שבר בעצמות הפנים. התובע הכיר בכך שהייתה זו תאונת עבודה ובהתאם לשיעורי הנכות שנקבעו לנפגע שולמו לו גמלאות נכות מעבודה.

תביעת השיבוב הוגשה כאמור נגד הנתבעים לפי סעיף 328 בחוק הביטוח הלאומי, שבה תבע מהם התובע החזר של דמי הפגיעה וגמלאות נכות מעבודה ששילם לנפגע ושישלם לו בגין הפגיעות שנגרמו לו בתאונת העבודה ובסך הכול סך של 1,185,926 ש"ח בתוספת הפרשי הצמדה וריבית מיום הגשת התביעה.

על-פי הנטען בכתב התביעה, הנתבע 1 (להלן - הנתבע), "הוא שהביא הציב ונתן ההוראות לנפגע בעבודת הצבע", והנתבעת 2 (להלן - הנתבעת), היא חברה יזמית שבמועד הרלוונטי יזמה את בניית הפרויקט או הייתה האחראית באתר על בנייתו.

(2)        הליכים קודמים

3.         ביום 31.7.2006 הגישה הנתבעת בקשה לסילוק התביעה על הסף (ובמקביל ביקשה ארכה להגשת כתב ההגנה מטעמה). בבקשתה נסמכה הנתבעת על פסק-דין שניתן בהסכמת התובע, המל"ל, ביום 16.2.2003 בבית הדין האזורי לעבודה בתל-אביב יפו בתיק ב"ל 4927/00, שבו נקבע שהנתבעת הייתה המעביד של הנפגע במועד הרלוונטי (להלן - התביעה בבית הדין לעבודה). מנגד, בתגובת התובע, ביקש הוא להסתמך על טענות הנתבעת במסגרת תביעת הנזיקין שהגיש נגדה הנפגע אל בית משפט השלום בנתניה בת"א 3566/05 (להלן - תביעת הנזיקין), שבה תבע פיצויים בגין נזקי הגוף שנגרמו לו בעקבות התאונה הנדונה. בכתב ההגנה באותה תביעה, התכחשה הנתבעת לכך שהייתה המעביד של הנפגע ואף ביקשה להתנער מההסכמה שאושרה בפסק-דין בבית הדין לעבודה. לפיכך נעמוד תחילה על הליכים אלו, ככל שהם רלוונטיים לענייננו.

4.         בתביעה שהגיש הנפגע אל בית הדין לעבודה בתל-אביב ביום 5.12.2000 טען, כי התאונה שבה נפגע הייתה תאונת עבודה שאירעה באת עבודתו אצל הנתבע. משהתברר לו שמעבידו לא דיווח על היותו עובד למל"ל ולא שילם את דמי הביטוח הלאומי, עתר אל בית הדין לעבודה למתן פסק-דין הצהרתי, המצהיר שהתאונה היא תאונת עבודה, המזכה את הנפגע בכל הזכויות הקבועות בחוק המוקנות לנפגע בתאונת עבודה. המל"ל הגיש כתב הגנה וכן שלח הודעה לצד שלישי אל שני הנתבעים בתביעה הנדונה. בהודעה זו טען המל"ל, שאם ייקבע שהנפגע אמנם עבד אצל מי מבין הנתבעים ובהתאם לכך יחויב המל"ל לשלם גמלאות לנפגע מכוח העסקתו זו, כי אז יהיה המל"ל זכאי להחזר כל אותן גמלאות מכוח סעיף 369 בחוק הביטוח הלאומי (הקובע שאם מעביד לא נרשם בתור מעביד ולא שילם דמי ביטוח לעובד והעובד נפגע, כי אז רשאי המל"ל לתבוע מאותו מעביד לשפותו בסכום מלוא הגמלאות ששילם לנפגע ושישלם לו).

בדיון שהתקיים בבית הדין לעבודה בתל-אביב ביום 16.2.2003 בפני כבוד השופטת ורדה סמט, הופיעה רק באת-כוח המל"ל וזאת כאמור בפרוטוקול, "על דעת הצדדים האחרים". באת-כוח המל"ל הודיעה את הודעתה ובעקבותיה ניתן פסק-דין, כל זאת כלהלן (המובא בסוגריים מרובעים אינו מופיע במקור, אלא נועד להבהיר את זהות הצדדים):

                        "באת-כוח הנתבע [המל"ל]: מבקשת להודיע לבית הדין, אנו מכירים בתאונה העבודה של התובע [הנפגע] מיום 26.10.98.

                        כמו כן אנו מצהירים שפטרה קלאב בע"מ (צד ג' מס' 2) [הנתבעת] הייתה המעבידה של התובע בתקופה הרלוונטית, שהיא מ 8.10.98 ועד 26.10.98 מועד הפגיעה.

                        מבקשת ליתן פסק-דין.

                                                                        פסק-דין

                        ניתן בזאת תוקף של פסק-דין להצהרת ב"כ הנתבע כמפורט בפרוטוקול דלעיל".

5.         את תביעת הנזיקין הגיש הנפגע נגד הנתבעת אל בית משפט השלום בנתניה ביום 9.6.2005. הנתבעת הגישה כתב הגנה וכן הגישה הודעה לצד שלישי נגד שמונה גורמים, אך אלו אינם רלוונטיים לענייננו. בכתב ההגנה טענה הנתבעת באריכות שהתובע לא עבד אצלה בתור שכיר. לפי טענתה, היא חברה מסודרת המדווחת על כל עובד שכיר מטעמה לשלטונות המס ולמל"ל ומוציאה תלוש שכר מסודר, אך מעיון בספריה עולה שהנתבע לא היה עובד שלה במועד הרלוונטי. עוד טענה הנתבעת, כי הצהרת באת-כוחו של המל"ל בתביעה שהוגשה אל בית הדין לעבודה הייתה "על דעתה בלבד" וכי כלל לא נתנה הסכמה להצהרה זו (פסקה 7 בכתב ההגנה שם). לטענתה, לכל היותר היה התובע שכיר של אחד מקבלני המשנה שעבדו בפרויקט.

בפרוטוקול הדיון בבית-משפט השלום בנתניה מיום 7.1.2008 בפני כבוד השופטת חנה שניצר-זאגא, הודיעה באת-כוחה של הנתבעת כי הנתבעת שוקלת אם להמשיך בהליכים נגד הצדדים השלישיים. שכן לדבריה, היא "מבקשת להודיע שאנו מאשרים שהתובע עבד בשרות הנתבעת במועד האירוע בתקופה הנעה בין תאריך 8.10.98 לבין 26.10.98".